שבלו

הרבה פעמים יוצא שאני אומר לעצמי "מאז שאני זוכר את עצמי" אבל אני באמת לא זוכר מתי זה התחיל או למה אני מתכוון שאני בכלל אומר זאת לעצמי. בכל אופן אני רוצה להתחיל עם הסיפור הראשון שעולה לי לראש כרגע ולצערי הוא גם אחד שמאוד כאב לי במשך המון זמן… אני לוקח אתכם מספר שנים אחורנית שרק עליתי לתיכון מהחטיבה הנוראית הזאת שיצא לי לבלות בה 3 שנים יותר מידי. אני בתיכון ובאמת שזה עולם שונה לגמרי, מכירים המון אנשים חדשים אבל אותם ישנים נשארים גם הם. אילו שקיוותי לא לפגוש בהם יותר כי הם רק עשו את האווירה בבית הספר רעה יותר, ואני מניח שאתם יודעים לאילו אנשים אני מתכוון. אני לא כועס עליהם על היותם מי שהם בעצם כי הם לא מכירים שומדבר אחר מלבד לעשות את מה שהם עושים הכי טוב שזה כמובן להפריע וכמה שרק אפשר, לעשת רעש בכל הזדמנות קטנה להיטפל לכל בנאדם בעל ביטחון עצמי נמוך וכמובן לעשן… אוי לעשן… כמה שאני שונא ומתעב (ואני לא אוהב להשתמש במילה שונא בכלל) את הסיגריות ואת כל מה שהן מייצגות ואת מי שהן מייצגות. עכשיו, אני לא מאותם אנשים שסבלו מהצקה בכלל, באמת שלא הציקו לי ספציפית או שאי פעם סבלתי מבריונות כזו או אחרת, אני תמיד קראתי לזה "מצב נטרלי" למרות שלאמר נטרלי זה לא הכי נכון כי אותם חבר'ס (הכוכבים) של בצפר היו נמנעים ואף אני אלך טיפה רחוק ואגיד שהם פחדו ממני.

אני כמובן לא מפחיד אף אחד, אני לא מאיים ולא נראה בנאדם גוזילה כזה שצריך לפחד ממנו או להסתייג ממנו אלא שתי דברים בעצם הדביקו לי את המאפיין הזה שאיכשהו עזר לי לעבור לא רק את התיכון אלא את החטיבה ובכל מקום אחר מבלי שיעזו בכלל לגעת בי. אז מה הם שתי הדברים? פשוט מאוד: קשרים. בני דודים שלי היו אנשים מאוד מוכרים בעיר שלי וכולם יודעים לא מתעסקים איתם ואם לא מתעסקים איתם אז לא מתעסקים איתי (מוזר איך שזה עובד לא?) והדבר השני שעליו.. אני כל כך כועס, אני לא יודע בכלל איך להתחיל לתאר את הסערה הזו שמתחוללת בי שאני חושב על זה כל פעם. זה פשוט מאוד המראה הסטיראוטיפי שלי. המאוד מאוד סטיראוטיפי… תנסו לתאר לעצמכם טיפה כי לי בעצמי קצת קשה אבל אני אנסה בכל זאת. אני שחום, בעל מבנה גוף רחב, גובה מטר שבעים וקצת, זיפים סטנדרט ושיער שחור קצוץ. שאני עכשיו רושם את זה ככה זה לא מתואר לי כמו מישהו מאיים במיוחד אבל תאמינו לי שארבע אנשים שאתם מכירים המון זמן פתאום באים לכם ביציאה "שמע "שבלו" אתה נראה כמו רוצח" וכשהם מתכוונים לזה אתם לא יודע אם לחייך או לקבור את עצמכם. כשאתם הולכים ברחוב או סתם יושבים בפארק ושני אנשים שבאים מולכם מדברים ביניהם וכשהם מתקרבים אליך יש להם נטייה להסתכל עליו כאילו ברחת מהכלא, להסתכל עליך עם העינים הפוחדות האלה… וזה הורג אותי המבטים האלה כל פעם מחדש.

אז אני בתחילת התיכון נמצא בחבורה שלי שכוללת חבר טוב אחד ועוד 4 בנות ממש נחמדות. הם אנשים שנתנו לי הזדמנות להציג את מי שאני ואם אי פעם יזכירו לי את השם שלי באותו משפט עם אלימות הם פשוט יקרעו מצחוק כי הם יודעים שאני לא כזה בכלל, רחוק מזה באלפי שנות אור. אני כל כך אוהב להצחיק אנשים שזה משו שבאמת אי אפשר לתאר. אני תמיד רואה את הצד הטוב שבאדם ואני לא שולל אף אחד על סמך מראה חיצוני כי לדעתי אדם שעושה דבר כזה בין עם זה עליי או על כל אחד אחר הוא אדם ללא יושר, או כבוד בכלל. במהלך השנה יצא לי להכיר מישהי שההיתה בכיתה המקבילה שלי בחטיבה אבל בתיכון עברה לביה"ס אחר. אף פעם לא באמת היכרתי אותה עד שהכירו לי אותה. בזמנו היא ההיתה הילדה הכי מיוחדת שיצא לי לפגוש וכמו שאתם בוודאי מניחים אתהבתי בה ולא חשבתי או ראיתי אף אחת אחרת כשהיא ההיתה בראש שלי. היינו מדברים המון, משתפים זה את זו בהמון חוויות וסיפורים נחמדים וככה העברנו מספר חודשים כידידים בסך הכל. הזמן עבר ואני מגלה (לא דרכה באופן מתיעה) שיש לה חבר.. כבר 4 שנים! ואו מה שזה יכול לעשות לבנאדם. מישהי שאתה בטוח שעוד דקה בזרעותיך ואתם ביחד והכל טוב ויפה אתה מגלה את הדבר הבא, דאממ… פתאום קפצו לי כל מיני מחשבות כאלה שגרמו לי פשוט לקום לעזוב אותה ואת כל מה שקשור אליה אבל איך יכולתי? הרי אני בטיפשותי עוד אוהב אותה.. אני כעסתי על עצמי שאני ההיתי ככה, במצב של החוסר אונים הזה מולה. כשהיא פתאום מרימה אליי טלפון ואומרת לי שהיא והחבר שלה נפרדו אני בהיותי עיוור מוחלט מיהרתי אליה כי היא בכתה בטלפון ואם אתם מכירים אותי יודעים שבכל של בנאדם ובמיוחד של בנות מחסל אותי מבפנים וקשה לי שזה קורה (לכל אחת) החברים של הבנות לא אמורים לגרום להן לבכות! זאת טעות..! אני יודע שזה בלתי נמנע שזה יקרה אבל אתה חבר אמיתי אתה לא תגרום לזה לקרות..ובמיוחד לא כל שבת שנייה כמו שקרה אצל זאת שאני אהבתי והוא גרם לבכות כל כך הרבה ופשוט לא יכולתי שלא לאגור בתוכי כעס גדול אל האדם הזה. לאחר שבאתי אליה וההיתי מאוד צמוד אליה במספר הימים הקרובים אנחנו ניהינו מאין "חברים" רק ללא כותרת מדיוקת והכרה בציבור נניח את זה ככה. חודש עובר ואנחנו עדיין חברים. לא עוברות יותר מ-72 שעות ואני מקבל ממנה שיחה שהיא וחבר שלה, תאמינו או לא חזרו. חזרו כשאני ההיתי איתה או שלא מסתבר. היא אומרת לי שידענו שזה תמיד היה זמני. אממ.. זמני את אומרת? רציתי להעיף לה את הכאפה הכי מסובבת בעולם ולהכניס לה שכל קצת כי כנראה שלא היה יותר מידי מזה בתוך הראש הזה. אני בפנים מושפלות לא מגיב על זה בכלל ומחכה שהיא תנתק כי אני לא מנתק בפרצוף כמו שהיא אוהבת לעשות אז חיכית ונתתי לה את "העונג" לעשות זאת.

זהו, עייפתי לבינתיים חח… אני כן אוסיף פרט קטן שכל היחסים בינינו היו בחופש הגדל שבין י ל-י"א ובעצם בי"א אני עברתי לאותו בית ספר שהיא למדה בו(אנחנו גרנו באותה עיר) אז אתם בוודאי מניחים לעצמכם שבמשך שנתיים המצב לא היה נראה טוב במיוחד עם כל המבטים האלה שהיא אוהבת לעשות לי כאילו יש פה איזה אלמנט שבו אני לא בסדר… ואם אי פעם היה אלמנט כזה הרי שהוא הפחד שלי מלאמר לה מספר פעמים שמה שהיא עושה לא היה בסדר והיחס שלה נורא מזלזל כלפי או כלפי אנשים שהכרתי. אויש כמה שהיא עיוורה אותי ואני שמח שעברתי את זה בסופו של דבר ואני יודע בוודאות שרק למדתי מזה המון על על עצמי ואני אדם שמפיק לקחים מעצמו ומאחרים ואני מקווה שאני אדע להתמודד טוב יותר ולהגיב בצורה נכונה ולא לפחד לאמר את מה שיש על הלב כשצריך בין אם זה חיובי(שמומלץ לומר) או שלילי.

תודה לכם שקראתם ולא ברחתם באמצע
נתראה ^^

אם תרצו לשמוע Home – Chris daughtry
שיר נחמד שתמיד עושה טוב לשמוע לא משנה מתי